רשימות שיעורים על הוריות ז׳

1 רש"י ד"ה צבור בפר ואין מביאין אשם תלוי. וז"ל כלל כדאמר לקמן דכתיב ביה באשם תלוי ואם נפש כי תחטא וגו' ולא ידע ואשם, וכתיב וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע, מי שחטאתו ושגגתו שוה חייב בשגגת מעשה בלא העלם דבר יצא כהן משיח שחטא בהעלם דבר וכ"ש צבור דיצא מאשם תלוי משום דהעלם דבר בהדיא כתיב בהו ואין חטאתו ושגגתו שוה דבעינן העלם דבר עם שגגת מעשה, ועוד דצבור אינו בכלל נפש.

2 צ"ב במה נחלקו ב' הפירושים ברש"י. ונראה לבאר דהציבור חייב להביא פר העלם דבר מחמת החטא דהרי אין הציבור מורה הוראה ואינם חייבים מחמת עצם ההוראה בטעות של ב"ד הגדול, אלא המחייב של הציבור הוא החטא שנעשה על ידם מחמת הוראת ב"ד הגדול, דע"י הוראת ב"ד הגדול נחשב החטא לחלות שם "חטא הציבור" המחייב קרבן פר העלם דבר של ציבור, אמנם המחייב הוא עצם עשיית החטא. ואילו בכהן משיח המחייב של הקרבן הוא החטא וההוראה בשגגה ביחד, ולכן אין חטאתו ושגגתו שוין דיש ב' מחייבים - החטא ושגגת ההוראה ג"כ מחייבת, דשניהם בכלל המחייב. משא"כ בפר העלם דבר של הציבור י"ל דהציבור מביאים את הקרבן משום החטא ואין המחייב של הציבור ההוראה בטעות של ב"ד הגדול. אלא דיש תנאי דבעינן נמי הוראת ב"ד דהחטא נעשה מחמת הוראת ב"ד, אבל המחייב של הציבור הוא עצם עשיית החטא. ונראה דזהו כוונת רש"י בפירוש השני, דציבור אינם מביאים אשם תלוי משום דכתיב ואם נפש תחטא וציבור אינו בכלל נפש. ואילו בפירוש הראשון שכתב "וכל שכן ציבור" ס"ל דהמחייב בפר העלם דבר הוא ב"ד והציבור ביחד – דאע"פ שהפר בא משל ציבור, מ"מ החובה היא חובת ב"ד והציבור ביחד, דההוראה והחטא שניהם ביחד הם המחייבים, אלא דהציבור הם המביאים של הקרבן לר"מ, ולר"ש ב"ד והציבור הם המביאים, ולכן כתב "וכל שכן דציבור יצא מאשם תלוי דהעלם דבר בהדיא כתיב בהו ואין חטאתו ושגגתו שוה".

3 רש"י ד"ה ומביא אשם ודאי. וז"ל בין נשיא ובין משיח דכתיב באשם גזילות ובאשם מעילות נפש ומשיח ונשיא בכלל נפש אחת הן וצבור אין מביאין אשם ודאי דאינן בכלל נפש אחת, והא דתנן אין חייבין אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכן המשיח הכי משמע דב"ד הוא דאינן חייבין כלל עד שיורו בדבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת שאם הורו בשחייבין על זדונו כרת ושגגתו אשם פטורין לגמרי. ועוד דבאשמות אין בהם דין שוגג דעל זדון הוא מביא אשם וכן המשיח אין מביא פר אלא בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אבל במקום אשם ודאי חייב אשם לפי שהוא בכלל נפש אחת דלהכי הושוה לצבור דאין מביאין פר במקום אשם עכ"ל.

4 רש"י מפרש שאין ציבור מביא אשם ודאי משום דכתיב נפש וציבור לא הוי נפש. ועוד כתב רש"י דבאשם חייבים על הזדון כשוגג ואילו ציבור חייבים דוקא כשחטאו בשגגה עפ"י שגגת הוראה של ב"ד הגדול ומביאים פר העלם דבר. וצ"ע דגם כהן משיח חייב פר בהעלם דבר בשגגה וכשאין הוראה בשוגג וכשהוא מזיד חייב אשם, וצ"ע א"כ מ"ש כהן משיח מציבור. וי"ל דאי אפשר לחייב את הציבור באשם כשאין הוראה דבלי הוראה ליכא צירוף בכדי שיהיה נחשב לחלות שם "חטא הציבור", ונידון רק כחטא של הרבה יחידים, ורק ההוראה בשגגה מצרפת את היחידים להוי "חטא הציבור", כי הוראה במזיד לא שמה הוראה, והתורה חידשה בחיוב פר העלם דבר של ציבור, דאם חטאו הציבור עפ"י שגגת הוראה של ב"ד הגדול חל צירוף בין החוטאים דהוי חלות שם "חטא הציבור" שמתכפר בפר. ומאידך כהן משיח אינו צריך צירוף לציבור וחייב אף כשאין הוראה, ואף כשהוא מזיד וחטא בלי הוראה ולכן מביא אשם ודאי.

5 אך יש להעיר דהניחא באשם גזילות ואשם שפחה חרופה דבאים גם בזדון, ומכיון דליתא בב"ד בזדון ה"ה נמי דליתא בב"ד בשוגג כי אשמות ודאי אלו באים על הזדון כשוגג. אך צ"ע באשם מעילות דבא רק בשוגג, וא"כ נימא דאם ב"ד הורו בשגגה שמותר למעול בהקדש דיתחייבו באשם מעילות. ויתכן דרק המועל בשגגת חתיכה דטעה וחשב דחתיכת הקדש הוי חולין ונשתמש בה אזי חל חיוב קרבן אשם מעילות, אבל באומר מותר ליכא חיוב אשם מעילות. וכמו"כ ליכא חיוב אשם מעילות כשב"ד הורו בטעות דחתיכה זו מותרת, דלחיוב פר העלם דבר צריכים הוראת היתר בטעות, ולא שב"ד טעו טעות במציאות על החתיכה, דאין זו הוראה אלא טעות, ואילו במעילה חייב אשם מעילות רק בשגגת החתיכה. אך צ"ע בזה דהרי יתכן דחייבים אשם מעילות גם בשגגת אומר מותר. ודוחק לומר דמכיון דב"ד פטור משאר אשמות הבאים במזיד כשוגג ע"כ פטורים נמי מאשם מעילות דבא דוקא בשוגג, וצ"ע.

6 גמ'. ומשיח בפר ואין מביא אשם תלוי, מה צבור אינו חייב אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, אף משיח לא יהא חייב אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה או כלך לדרך זו נשיא מביא שעירה בעבודת כוכבים ומביא אשם ודאי, ומשיח מביא שעירה בעבודת כוכבים ומביא אשם ודאי, מה נשיא מביא בשגגת מעשה, אף משיח מביא בשגגת מעשה, ת"ל לאשמת העם, הרי הוא משיח כצבור, מה צבור אינו מביא אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, אף משיח אינו מביא אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה.

7 עיין ברמב"ם פט"ו מהל' שגגות ה"ו וז"ל כהן משיח שנסתפק לו אם שגג שגגה זו שהיא שגגת הוראה עם המעשה או לא שגג אותה, אינו מביא אשם תלוי מפני שהוא בה כצבור שאינן מביאין אשם תלוי על לא הודע של שגגת הוראה וכו' עכ"ל. הרמב"ם פסק שכהן שנסתפק אם חטא פטור מאשם תלוי כמו ציבור, ועיין ברמב"ם פרק יד הלכות שגגות הלכה ד וז"ל בית דין שהורו בשגגה ושכחו עצמו של חטא שהורו בו, אף על פי שהן יודעים בודאי שחטאו בשגגה ואף על פי שהעם מודיעין אותן ואומרים להן בכך וכך הוריתם לנו, הם פטורין והעושים על פיהם חייבין בפני עצמן, שנאמר ונודעה החטאת אשר חטאו עליה לא שיודיעו אותו החוטאים, כיצד שגגו והתירו חלב שעל גבי הקיבה ואכלוהו רוב העם ואחר שידעו ששגו בהוראה ושהתירו דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת קבועה נסתפק להם אם מקצת החלבים התירו או מקצת הדמים התירו הרי אלו פטורין וכל מי שאכל מביא חטאת קבועה עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם פסק דאם נודע לבית דין ע"י העם שהב"ד טעו אזי הם פטורים מפר העלם דבר דכתיב ונודעה החטאת אשר חטאו עליה לא שיודיעו אותו החוטאים, והנה הרמב"ם השווה כהן משיח שנסתפק אם שגג לציבור שפטורים כשנודע לב"ד ע"י העם שטעו. ונראה דהטעם שאין חיוב אשם תלוי בב"ד כשיש לבית דין ספק אם חטאו הוא משום דצריכים ידיעה ע"י ב"ד עצמם ולא שיודיעו הציבור לבית דין במה חטאו. וצ"ע מה ענין זה לאשם תלוי.

8 ונראה לבאר דיש ב' דינים בידיעת ב"ד: א ידיעת החטא מחייבת פר כמו בקרבן יחיד דידיעת החטא מחייבת חטאת דכתיב "או הודע לו חטאתו", וידיעת החטא חלה בידיעת הציבור שחטאו, וחלה ידיעת החטא אף ע"י אחרים שיודיעו, ב יש דין מסוים של ידיעת ב"ד שטעו דכתיב "ונודע החטאת אשר חטא" - דידיעת ב"ד מהוה ביטול ההוראה המוטעת, ומדין ביטול הוראה בעינן שיוודע לב"ד עצמן שהם טעו ולא שיודיעו אחרים להם שטעו, דלא חל חלות שם ביטול הוראה אא"כ ב"ד עצמן יודעים מה הורו ומה טעו. וכמו כן בציור שב"ד הם בספק במה היה החטא דמסתפקים אם הורו בחלב או בדם אין חיוב אשם תלוי כי ליכא ידיעת ב"ד לבטל את ההוראה בשגגה, כי ספק חטא מיקרי ידיעה לענין ידיעת החטא בנוגע לחיוב אשם תלוי אבל לא לענין ידיעת הוראה בטעות לב"ד כדי לבטל את ההוראה, ופטור כהן משיח מאשם תלוי נלמד מפר העלם דבר של ציבור דכמו שלגבי חיוב פר העלם דבר של ציבור צריכים ידיעת ב"ד ודאית בתורת ביטול הוראה, כמו כן בכהן משיח דבעינן הוראה להתחייב ג"כ בעינן ב' ידיעות - ידיעת החטא וגם ידיעת הטעות בהוראה. והנה הגמ' הביאה דרשה מקרא "וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג מי שחטאתו ושגגתו שוים יצא זה שאין חטאתו ושגגתו שוים", דמיירי באשם תלוי דאם בעינן ב' ידיעות – ידיעת החטא וגם ידיעת ההוראה בטעות אין חיוב אשם תלוי, ומהפסוק לאשמת העם נלמד דכהן משיח צריך ב' ידיעות ולכן הוא נתמעט מאשם תלוי. ומ"מ גם אם נודע לו שהוראתו היתה טעות ונסתפק אם חטא עפ"י הוראתו או לא הריהו פטור מאשם תלוי משום דבעינן ב' ידיעות ידיעת הטעות וידיעת החטא, ואם אחת הויא ידיעה ודאית והשנית היא ספק הריהו פטור מאשם תלוי כי כל שיש ידיעה ודאית ליכא חיוב של אשם תלוי. ונראה דבכהן משיח סד"א דידיעת החטא לבדה מספיק לקבוע ידיעת הוראה בטעות דהרי הוא עצמו המורה והחוטא, שלא כדין פר העלם דבר של ציבור, דב"ד טעו בהוראה והציבור טעו בחטא, וקמ"ל הפסוק לאשמת העם דכה"ג כב"ד דצריך ב' ידיעות נפרדות, של ההוראה בטעות ושל שגגת החטא, ואם ליכא ידיעה ודאית שטעה בהוראה הריהו פטור גם מפר וגם מאשם תלוי דחסרה ידיעת הוראה בטעות.

9 משנה. הורה בפני עצמו ועשה בפני עצמו מתכפר לו בפני עצמו, הורה עם הצבור ועשה עם הצבור מתכפר לו עם הצבור, שאין ב"ד חייבין עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת וכן המשיח, ולא בעבודת כוכבים עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת.

10 עיין ברש"י ד"ה הורה וז"ל כהן משיח בעצמו כגון דמורו בתרי איסורי, ב"ד בחלב והוא בעבודת כוכבים. נתכפר לו בפני עצמו דמביא פר בפני עצמו דאי הורה הוא בפני עצמו ולא הורו ב"ד כלל לא איצטריך למיתני דחייב להביא פר דמקרא מלא הוא אלא כי איצטריך למיתני כגון שהורו בשני איסורים עכ"ל.

11 וצריך ביאור מהו החידוש דחל חיוב פר כהן משיח כשהורה בפני עצמו אע"פ שב"ד הורו בענין אחר דהרי מה השייכות בין הוראתו להוראת ב"ד הגדול והרי הורו בשני ענינים שונים. וי"ל דמיירי בחד מקום - כלומר דהוראת הכה"ג נודע לבית דין הגדול והם לא מיחו בידו וכן פירש רבנו חננאל בדף ח: ד"ה והא דתניא הורה בפני עצמו סבר אביי וכו'. ועוד י"ל דמיירי באופן שהכה"ג נמצא בלשכת הגזית והורה את הוראתו עפ"י מה שאמרו ב"ד הגדול, דסמך עצמו על דבריהם וסברתם של ב"ד הגדול, ואע"פ שההוראה שלו היתה בנוגע לענין אחר, כגון שהורה בעבודה זרה והם הורו בחלב מ"מ מיירי באופן שהכהן משיח סמך על סברתם ודבריהם של ב"ד הגדול בנוגע להוראה שהורה. דהרי בשגגת הוראה המשא ומתן הוי ג"כ חלק מהמחייב וכדהוכחנו בשיעורים לעיל מהירושלמי הוריות פ"א ה"ד דאם היה ב"ד של ע"א והיה ביניהם גר ליכא חיוב פר העלם דבר, דאע"פ שהגר רק השתתף במשא ומתן של ב"ד בבירור ההלכה, יתכן שדברי הגר במשא ומתן הכריעו את הכף וגרמו לב"ד להכריע ולפסוק את הדין, ואע"פ שהגר אינו חלק מעצם ההוראה דרק השתתף במשא ומתן הרי זה נחשב כאילו היתה ההוראה על פיו. ומוכח מזה דהמשא מתן הוא חלק מחלות שם הוראה לחייב פר העלם דבר. ויתכן דכאן מיירי שסמך הכהן גדול על סברת והוראת ב"ד הגדול. וביאור זה דומה לפירוש הר"ח, דיסוד הדבר הוא דהכהן המשיח חייב פר בפנ"ע אע"פ שסמך על סברתם בהוראה שהורו בענין אחר או משום שלא מיחו בידו. ועיין ברמב"ם פט"ו מהל' שגגות ה"ה וז"ל הורה עם בית דין בשגגה ושגגו הם בדם והוא בחלב, אינו מתכפר לו עם הצבור אלא מביא פר לעצמו עכ"ל. ודבריו צ"ב, דמהי כוונתו במש"כ "הורה עם ב"ד בשגגה", והרי הם הורו בב' ענינים שונים. ונראה דר"ל דנחשב שהכהן משיח "הורה עם ב"ד" אע"פ דהורו בב' ענינים שונים משום דמיירי שסמך על סברתם במה שהורו בענין אחר, או שביאר טעמו לב"ד והם לא מיחו בו לכן נחשב "הורה עם ב"ד" אע"פ שהוא הורה בחלב והם הורו בדם, וכמש"נ.

12 גמ'. סבר אביי למימר חטא בפני עצמו ועשה בפני עצמו היכי דמי דיתבי בשני מקומות וקא מורו בתרי איסורי, אמר ליה רבא אטו שני מקומות גורמין אלא אפילו יתבי בחד מקום, וכיון דקא מורו בתרי איסורי חטא בפני עצמו הוא.

13 ונראה לבאר דלאביי בחד מקום ותרי איסורים המשא ומתן פוטר, דהרי בעלמא המשא ומתן של ב"ד מחייב חיוב פר העלם דבר, דלא רק ההוראה של ב"ד מחייבת אלא אף המשא ומתן, ובחד מקום חשיב המשא ומתן של ב"ד ולא של כה"ג, דכמו דבעינן אליבא דהירושלמי הוריות פ"א ה"ד משא ומתן של ב"ד כשר, ואם יש גר או ממזר מצורף לב"ד במשא ומתן לא הוי משא ומתן המחייב בחיוב פר העלם דבר, מכיון דיתכן דסברת הגר במשא ומתן שבב"ד הטה את דעת הב"ד וגרם להוראתם, כמו"כ כהן משיח אינו חייב פר כהן משיח אא"כ הורה הוראה מתוך משא ומתן דהוי משא ומתן שלו בלבד, ומכיון שסמך על סברת המשא ומתן של ב"ד בהוראתם לא הוי חלות שם משא ומתן דידיה וליכא הוראה המחייבת. אולם בציור של תרי מקומות וחד איסור באמת המשא ומתן הוי של הכהן משיח, אבל מכיון שפסק הכהן משיח כמו שב"ד פסקו א"כ אע"פ דהוי משא ומתן וסברתו של הכהן משיח וגם הוראה שלו דהוי תרי מקומות, מ"מ הכהן משיח פטור משום דחלה כבר הוראת ב"ד הגדול בנוגע לאיסור זה ואסור לו לחלוק על הוראת ב"ד הגדול, ולכן לא חלה הוראתו דהוי כמו שאומר "אני הקטן מסכים", וליכא חלות שם שגגת הוראה המחייבת הכהן המשיח בפר. ועוד נראה לומר שאין חילוק בין אם הורה הכהן גדול לפני שהורו ב"ד או לא – דאפילו אם הכהן הורה לפני שב"ד הורו מ"מ הוראתו נתבטלה כשהורו ב"ד הגדול, דהרי הוא אינו יכול לחלוק על הוראתם. ועיין בירושלמי הוריות פ"ב ה"א וז"ל משיח שאכל בהוריית ב"ד פטור בהוריית וכו' בהוריית ב"ד פטור שאין הוריית אחרים אצל הורייתן כלום". ונראה דהירושלמי ס"ל שאין הוראת הכהן משיח חלות שם הוראה לאחר שהורו בדבר זה ב"ד הגדול. ומבואר דלפי הירושלמי בתרי מקומות וחד איסור לא חלה הוראת הכהן גדול. ומשמע דאפילו אם הכהן משיח הורה לפני שב"ד הורו מ"מ הוראתו נתבטלה כשהורו ב"ד הגדול, דהרי הוא אינו יכול לחלוק על הוראתם. אך י"ל פירוש אחר, דבאמת הוראת הכהן משיח חלה כחלות שם הוראה בפנ"ע אע"פ שחלה נמי הוראת ב"ד הגדול, דאינו מחוייב לשמוע לשגגת הוראת ב"ד הגדול דהרי הם טועים, והטעם שהכהן משיח פטור הוא משום דמכיון דהוא הורה כמו שהורו ב"ד וחטא עם הציבור לכן יש לו חלק בכפרת הציבור ובפר העלם דבר של הציבור ומשו"ה אינו חייב להביא פר בעצמו. ונ"מ אם רק מיעוט הציבור חטאו, או היכא דרוב ציבור חטאו אך הוא לא ידע שהורו ב"ד הגדול דאז הכהן משיח אינו נכלל בכפרת הציבור ויתחייב בפר, משא"כ לפי הירושלמי הוא פטור משום דאין הוראתו הוראה לאחר הוראת ב"ד.

14 והנה רבא סובר דבחד מקום ותרי איסורא חייב דאפילו אם המשא ומתן של הכה"ג הוא כדבריהם וכסברתם של ב"ד עדיין הכהן משיח חייב פר כה"ג, ודלא כאביי. דרבא סובר דזה שסמך הכהן משיח על משא ומתן של ב"ד אינו פוטרו מחיוב פר כהן משיח. לרבא חד מקום ותרי איסורי חייב, דההוראה היתה שלו ואע"פ שהמשא ומתן והסברא הן של ב"ד הגדול. והנה אביי אמר דתרי מקומי וחד איסור נמי פטור – הגם דהמשא ומתן שלו וההוראה שלו אעפ"כ פטור משום דאין לאחר הוראת ב"ד ולא כלום או משום דהוא נכלל בכפרת הציבור וכמש"נ לעיל. ויש לעיין מה רבא סובר בחד איסור ותרי מקומות, ויתכן דרבא ס"ל דחייב בכהאי גוונא משום דהוי משא ומתן וגם הוראה של הכה"ג עצמו ולא ס"ל כסברת הירושלמי "דאין לאחר הוראת ב"ד ולא כלום" בשגגת הוראה, וכיון דהוי משא ומתן והוראה דיליה הוא חייב. ועוד י"ל דאם רוב הקהל חטאו והכהן משיח שמע את הוראת הב"ד והוא חטא עמהם אזי הכה"ג פטור משום דבכהאי גוונא הכה"ג מתכפר עם הציבור, דמכיון שחטא עם הציבור והוא שמע דברי הב"ד י"ל דהוי תולה בב"ד והחטא של הכה"ג מצורף לב"ד ולכן הריהו מתכפר עם הציבור. ומאידך י"ל דבכהן משיח חל חלות שם הוראה בהוראתו ודלא כהוראת יחיד, ומשו"ה אע"פ שגם הורו ב"ד וחטאו הציבור ועשה עמהם הו"ל הכהן משיח תולה בהוראת עצמו וחייב אליבא דרבא. ויל"ע בזה.

15 ועיין ברמב"ם פט"ו מהל' שגגות ה"ד וז"ל הורה הכהן המשיח עם בית דין ושגג הוא והם בהוראה אף על פי שעשו על פי ההוראה הזאת שטעו בה, הואיל ולא סמך בשעת מעשה על הוראתו לבדה אלא על הוראתו עם הוראת בית דין הרי זה פטור ואין צריך להביא כפרה בפני עצמו, אלא אם היו בית דין מביאין קרבן מתכפר לו בכלל הצבור, ואם היו העושים הם המביאים קרבן הוא אינו מביא קרבן שהרי אין צריך כפרה בפני עצמו עכ"ל, ומשמע מדבריו דפטור רק בחד מקום וחד איסור דאז אין הוראתו הוראה כלל כדעת רבא, אבל בתרי מקומות וחד איסורא אזי חלה הוראת הכהן וחייב פר כהן משיח משום דנידון כתולה בעצמו, ולא הוי כמתכפר עם הציבור מכיון דהוא סומך על הוראת עצמו. ומהרמב"ם מבואר דכשהיה הכהן משיח ביחד עם ב"ד הגדול והורה עמהם אזי זה נחשב כהוראת ב"ד ולא סמך על הוראתו, אבל בתרי מקומות וחדא הוראה דהיינו שמסכים לבית דין הגדול אזי חלה הוראת כהן משיח וחייב קרבן דסומך על הוראת עצמו ולא על הוראת ב"ד, והרמב"ם פסק כרבא דבתרי מקומות וחד איסור חייב, ובחד מקום וחד איסור פטור דאז הוראתו בטילה וחלה רק הוראת ב"ד הגדול, והוא השתתף בהוראתן.

16 ועיין ברש"י על המשנה ד"ה הורה עם הצבור וז"ל ב"ד כגון דהורו בחדא איסור הוא בחלב והן בחלב עכ"ל. והנה רש"י לא הזכיר דתלוי במקום ורק דתלוי בתרי איסורי או בחד איסור, והלכה כרבא חוץ מיע"ל כגא"ם ורש"י מפרש את המשנה כרבא, ומשמע דס"ל דבחד מקום ותרי איסורי הכהן המשיח חייב, ותרי מקומות וחד איסור פטור, ודלא כהרמב"ם דסובר שבתרי מקומות וחד איסור הכהן חייב דלהרמב"ם בתרי מקומות יש ב' הוראות נפרדות – הוראת ב"ד והוראת הכהן המשיח ואע"פ שהורו ב"ד מ"מ חלה הוראת כה"ג כהוראה בפנ"ע ומשו"ה אין הכה"ג נכלל בכפרת הציבור, דהוא סומך על הוראת עצמו וחייב בפר בפנ"ע, משא"כ רש"י סובר דלהלכה קיי"ל כרבא דאמר "אטו במקומות תליא מילתא", דלרבא בחד מקום ותרי איסורא הכהן משיח חייב דלרבא לא בעינן משא ומתן של הכהן משיח אלא רק חלות שם הוראת הכהן משיח להתחייב בפר כהן משיח, ובתרי מקומות וחד איסור הוא פטור, דהמקום אינו משנה, והכל תלוי אי הוי תרי איסורי או חד איסור.

17 ועיין עוד ברש"י ד"ה נתכפר לו עם הצבור וז"ל שהוא מתכפר בשל ב"ד ומפני מה מתכפר בשל בית דין עם הצבור כי הורה עם הצבור לפי שבדברים הרבה שוה משיח לב"ד שאין ב"ד חייבין קרבן עד שיורו לבטל מקצת וכן המשיח וכו' והואיל והושוה משיח לב"ד הלכך כי הורה עם הצבור ועשה עם הצבור מתכפר עם הצבור עכ"ל.

18 והנה בפשטות משמע מרש"י דהטעם שפטור הוא משום שהכהן המשיח מתכפר עם הציבור, ולא משום שאין הוראתו הוראה לאחר שהורו ב"ד כסברת הירושלמי. ונ"מ דהיכא דרק מיעוט הציבור חטאו ואינן מחוייבים בקרבן פר העלם דבר אזי הכהן גדול חייב להביא פר משל עצמו. ועוד יתכן לפרש דלרש"י בתרי מקומות וחד איסור הריהו פטור כסברת הירושלמי דלא חלה הוראת כהן משיח לאחר הוראת ב"ד, ואז הוא יפטר אף כשמיעוט הציבור חטאו או אף היכא שהוא לא ידע שהורו ב"ד. ולכאורה ממש"כ רש"י "הואיל והשוה משיח לב"ד הלכך כי הורה עם הציבור מתכפר עם הציבור" י"ל דהמשנה משווה את הוראת כה"ג להוראת בית דין דדינם שוה דרק בקיום מקצת וביטול במקצת חלה הוראה ולכן י"ל דלא חלה הוראת כה"ג לאחר שהורו כבר ב"ד הגדול ולא חלה הוראתו, ומשו"ה מתכפר עם הציבור. אמנם יש לדחות דרש"י מוכיח מהסיפא שמכיון שהכהן עצמו נוהג עפ"י הוראת ב"ד ביחד עם הציבור א"כ הריהו נכלל בכפרת הפר העלם דבר, דמכיון דהוראתו שווה עפ"י דין להוראת ב"ד לפיכך אפילו אם במציאות הכהן משיח אינו יודע שב"ד הורו בדבר זה הרי זה נחשב כאילו עושה עפ"י הוראת ב"ד הגדול, דהוראתו בטילה כלפי הוראת ב"ד. ועוד י"ל דחשיב מתכפר עם הציבור משום דאע"פ דסומך על הוראת עצמו ולא מוזכר במשנה שיודע מהוראת ב"ד עדיין הוא נכלל בכפרת פר העלם דבר של הציבור, דהוראתו והוראת הציבור נעשים חלות שם הוראה אחת, דחטאו מתייחס להוראת ב"ד הגדול, משא"כ ביחיד שלא ידע אין חטאו מתייחס להוראת ב"ד הגדול. אבל בכהן משיח דחל הוראה בעצמו אם עשה עפ"י הוראת עצמו מכיון דהוראתו חלה בשווה להוראת ב"ד הגדול ה"ז נחשב דחטא עפ"י הוראת ב"ד הגדול והוא מתכפר בפר העלם דבר של ציבור.

19 גמ'. מנהני מילי דת"ר הורה עם הצבור ועשה עם הצבור יכול יביא פר לעצמו ודין הוא נשיא מוצא מכלל יחיד ומשיח מוצא מכלל יחיד, מה נשיא חטא בפני עצמו מביא בפני עצמו, חטא עם הצבור מתכפר לו עם הצבור, אף משיח חטא בפני עצמו מביא בפני עצמו, חטא עם הצבור מתכפר לו עם הצבור, לא אם אמרת בנשיא שכן מתכפר לו עם הצבור ביום הכפורים, תאמר במשיח שאין מתכפר לו עם הצבור ביום הכפורים, הואיל ואין מתכפר לו עם הצבור ביום הכפורים יכול יביא פר לעצמו ת"ל על חטאתו אשר חטא, הא כיצד חטא בפני עצמו מביא בפני עצמו, חטא עם הצבור מתכפר לו עם הצבור.

20 הגמ' מקשה היאך אפשר ללמוד מנשיא לכהן משיח דמה לנשיא "שכן מתכפר לו עם הציבור ביום הכיפורים", ולכאורה משמע מכאן שהכהן משיח פטור מפני שנכלל בכפרת הציבור, ולכן הוכיחו מיום הכיפורים שמצינו מקום שאף אם הציבור מתכפר עדיין הוא צריך כפרה בפני עצמו, אבל אם זה חסרון בהוראת הכהן דלא חלה הוראתו לאחר הוראת ב"ד אזי אינו ענין לפר כה"ג ביוה"כ, אבל אם הפטור דכהן משיח הוא משום דנכלל בכפרת הציבור אזי מובן הוכחת הגמ', דמוכח מיוה"כ דהציבור מתכפר בשעיר הפנימי והכה"ג בפר. ועוד צ"ע דלרהמב"ם הכהן משיח פטור רק במקום אחד ואיסור אחד, כלומר דהוראתו כלולה בהוראת הציבור דמהוה חלות הוראה אחת ואין לכה"ג הוראה משלו, וא"כ מה הקשר להא דכה"ג מתכפר בפר ביוה"כ והרי התם ליכא הוראת כה"ג בפני עצמה. משא"כ לרש"י ניחא כי כל שיש לו אפשרות של כפרה עם הציבור אינו צריך כפרת עצמו. וע"ז מקשה הגמ' דביוה"כ מוכח דיש לו כפרה בפנ"ע. ולפי הרמב"ם צ"ל דהשקו"ט היא דבהו"א נקטה הגמ' דהכה"ג נכלל בכפרת הציבור ובתרי מקומות וחד איסור פטור משום דנכלל בכפרת הציבור, ולמסקנה דיליף מגזה"כ "על חטאתו אשר חטא" הפטור הוא דין בפנ"ע משום חסרון בחלות שם הוראה, דהוראת כה"ג לא הויא הוראה לאחר הוראת ב"ד הגדול, והוא רק במקום אחד ואיסור אחד. וכן יש לפרש לרש"י למסקנת הגמ' דיליף מגזה"כ או שפטור משום דנכלל בכפרת הציבור או דליכא חלות שם הוראה לאחר שהורו ב"ד, ופטור גם בתרי מקומות ואיסור אחד.

21 גמ'. חטא עם הצבור מתכפר לו עם הצבור. היכי דמי אילימא דהוא מופלא והם אינן מופלאין, פשיטא דמתכפר לו בפני עצמו, הוראה דלהון ולא כלום, ובעי אתויי כשבה או שעירה כל חד וחד.

22 יש לפרש דכשב"ד הגדול מורים הוראה ואין המופלא שבב"ד שהוא גדול הדור מסכים להוראתם אזי לא חלה ההוראה. וי"ל דהא דאיתא במשנה דף ד: "או שלא היה מופלא של ב"ד שם" לאו דוקא אלא ר"ל מופלא שבדור דבעינן הסכמת המופלא שבדור כדי שתחול חלות שם הוראה על הוראת ב"ד כשהורו בטעות. והיכא דלא הסכים המופלא לא חלה הוראה של ב"ד ולכן כל א' מביא כשבה או שעירה.

23 גמ'. ואי דאינון מופלאין והוא לאו מופלא, אמאי מתכפר לו בפני עצמו הא הוראה דידיה ולא כלום היא.

24 לכאורה הגמ' מבוארת היטב לפי הרמב"ם פט"ו מהל' שגגות ה"א דס"ל דהכהן משיח עצמו צריך להיות מופלא כדי להתחייב, ומשו"ה אמרינן דאי אינו מופלא הוראה דידיה לאו כלום היא. אך צ"ע לפי הירושלמי פ"ב ה"א דצריך רק שידע לתת וליתן בהלכה ולא יהיה טיפש, למה אי אינו מופלא והם מופלאין הוראה דידיה אינה כלום. אמנם יש לדחות דמיירי הכא דב"ד הורו ג"כ ולכן אם לא היה הכה"ג מופלא אזי אין הוראתו הוראה, דבכה"ג הרי הוא סומך על הוראת ב"ד, ורק כשהוא מופלא י"ל דסומך על הוראת עצמו.

25 גמ'. אם תמצא לומר שם חלב אחד הוא, הוא בחלב והן בדם, מהו מי אמרינן בטעמייהו הא פליגין, או דלמא כיון דשוין בקרבן בתר קרבן אזלינן תיקו.

26 לכאורה צ"ע לפי הירושלמי פ"ב ה"א דהטעם שכהן משיח פטור כשהורה עם הציבור הוא משום דלא חלה הוראת כהן משיח לאחר שהורו ב"ד הגדול, וצ"ע דפשיטא דלא אמרינן שהוראת הכהן משיח בחלב לאחר שב"ד הורו בדם לא הויא הוראה, דהרי הוא הורה באיסור אחר. ויתכן דזה גופא הספק שבגמ', דאם הפטור הוא משום חסרון בחלות שם הוראה הכא ליכא חסרון ויתחייב הכהן משיח בפני עצמו, או דילמא יסוד הפטור הוא משום דמתכפר בכפרת הציבור י"ל דכאן הכה"ג נכלל בכפרת הציבור כיון דשוין בקרבן ואע"פ דהן שתי הוראות שונות.

27 ועוד י"ל דהספק בגמ' הוא דאם מתכפר עם הציבור מכיון דשוין בקרבן י"ל דאין קביעות חטא חלה בקרבן או"ד דחלה קביעות חטא ואינו מתכפר עמהם.

28 רש"י ד"ה והן בדם.

29 וז"ל כגון בדם המובלע באיברים או בין כזית לפחות מכזית והוי דבר שאין הצדוקין מודין עכ"ל, וצ"ע דהרי אין איסור כרת באכילת דם האברים אלא בדם הנפש בלבד והיאך יתחייבו בחיוב פר העלם דבר. וי"ל דכיון דדם האיברים הוי חלות שם איסור דם, ויש חילוק בין דם הנפש לדם איברים רק בנוגע לכרת, אבל שניהם נכללים בכלל חלות שם איסור דם, ואי אכל חצי זית דם איברים וחצי זית דם הנפש מצטרפין לענין חיוב מלקות דהוי חלות שם איסור אחד, ולכן נחשב כהוראה בדבר שיש בו כרת, ואע"פ שאין ההוראה הזאת גורמת שהציבור יעברו על איסור כרת, דחלות שם ההוראה הוא באיסור דם דהוי איסור כרת. ועוד משמע מכאן דההוראה עצמה מחייבת אלא דבעינן הוראה וחטא כדי שההוראה תחייב, ויתכן דזה תלוי בספק של תוס' דף ב. ד"ה עד, ועיין לעיל בשיעורים דף ב. ד"ה אמר רבא.

30 גמ'. שאין בית דין חייבין עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת וכו'. מנלן דעד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת כדאמרינן באידך פירקין ונעלם דבר, דבר ולא כל הגוף.

31 יש לחקור אם דן זה הוא דין בהוראה או בשגגה, ולכאורה לפי הירושלמי שביטול מקצת וקיום מקצת היינו דבר שאין הצדוקים מודים בו, פשוט דהוי דין בהוראה דזיל קרי ביה רב הוא.

32 גמ'. ולא בעבודת כוכבים כו'. מנלן דתנו רבנן לפי שיצאה עבודת כוכבים לדון בעצמה, יכול יהו חייבין על עקירת מצוה כולה נאמר כאן מעיני ונאמר להלן מעיני, מה להלן בב"ד אף כאן נמי בב"ד ומה להלן דבר ולא כל הגוף, אף כאן נמי דבר ולא כל הגוף.

33 ונראה לפרש עצם המחייב של עבודה זרה הוא דכופר בכל התורה כולה, וא"כ גם כשעוקר מקצת הגוף הו"ל כעקירת כל הגוף, וכל המצוות, והוה אמינא דכשעוקר עבודה זרה לגמרי נמי יהיה חייב, קמ"ל.

34 מתני'. אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה, וכן המשיח, ולא בעבודת כוכבים אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה.

35 ונראה דבפר העלם דבר ההוראה בשגגה של בית דין מצרפת את כל החטאים שחטא כל יחיד ויחיד להיות נחשב כ"חטא הציבור" לחייב פר העלם דבר, דמכיון שחטאו ע"י ההוראה של ב"ד הרי זה נידון כחטא הציבור ולא כחטא של הרבה יחידים. אמנם יש לעיין האם המחייב דפר העלם דבר היא השגגת הוראה ביחד עם החטא או דהמחייב הוא רק עצם חלות "חטא הציבור" ורק דבעינן ההוראה בטעות כדי לצרף את כל החטאים של כל א' וא' להיות נחשב לחטא של הציבור. והנה כהן משיח נמי אינו חייב אא"כ יש שגגת הוראה ושגגת מעשה, אמנם בכהן משיח אין לומר דהטעם דבעינן שגגת הוראה הוא כדי שיחול "חטא הציבור" דהרי הכהן משיח חייב בעצמו ואין שום צירוף לציבור, ומכל מקום צריך הוראה בשגגה כדי להתחייב פר כהן משיח. ונראה דבכהן משיח ההוראה בשגגה מצטרפת עם החטא לחייבו בפר, והמחייב הוי הצירוף של שגגת הוראה ושגגת מעשה. והנה בעבודה זרה חלה חלות שם "חטא הציבור" בלי שגגת הוראה של ב"ד, וכדמוכח מדין עיר הנדחת, דמהווה חלות חטא הציבור בעבודה זרה, ומזה דיש אזהרה בתורה לציבור שלא לעבוד ע"ז, וא"כ צ"ל דהא דבעינן הוראה בשגגה כדי שב"ד יתחייבו קרבן שגגת עבודה זרה פר לעולה ושעיר לחטאת אינו משום דההוראה חלה כדי לצרף את החטא לחטא הציבור כמו בפר העלם דבר, דהרי בחטא של עבודה זרה חל חלות שם חטא הציבור אף בלי הוראת ב"ד בשגגה, אלא נראה כי ההוראה חלה בתורת עצמה כחלק מהעבירה המחייבת, דההוראה ומעשה העבירה ששגגו הציבור בחטא עבודה זרה ביחד מחייבים קרבן שגגת עבודה זרה.